|
חג השבועות נחגג חמישים
ימים אחרי הפסח. הכתובים מצווים עלינו לספור ארבעים ותשעה ימים, או שבעה
שבועות, מהיום לאחר השבת של פסח עד ליום החמישים, שמוביל לחג השבועות. אותם
ארבעים ותשעה ימים ידועים בתור ספירת העומר.
ויקרא
כ"ג 15-16:
טו וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם,
אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.
לפי המסורת ולפי חישובי
חז"ל, שבועות הוא "זמן מתן תורה" בו ניתנו עשרת הדברות למשה על הר סיני.
אני בטוח שאין מקריות בכך שהחג הנוצרי
PENTECOST
(=PENTEחמש)
חל בדיוק באותו זמן כמו שבועות.
מתחייתו מהמתים של ישוע עד
עליתו שמימה עברו ארבעים
ימים. לפני שניטל על ידי הענן ציוה ישוע על
תלמידיו ללכת ולחכות בירושלים מפני שהשם עמד לשלוח להם את רוח הקודש. ציפיה
זו ארכה עשרה ימים והיא הסתיימה בשבועות, בדיוק חמישים ימים מיום הביכורים,
היום בו הונף עומר התנופה לפני ה'. היה זה ביום הביכורים הראשון שישוע קם
מהמתים. הוא היה הביכור של תחיית המתים.
התמלאות
התלמידים ברוח הקודש בשבועות היתה ללא ספק התממשותה של נבואת ירמיהו שניתנה
אלפי שנים לפני כן.
ירמיהו ל"א 31-33:
לא
לֹא כַבְּרִית, אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם, בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם,
לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲשֶׁר-הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת-בְּרִיתִי, וְאָנֹכִי
בָּעַלְתִּי בָם--נְאֻם-יְהוָה. לב כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת-בֵּית
יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם, נְאֻם-יְהוָה, נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי
בְּקִרְבָּם, וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה; וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְהֵמָּה
יִהְיוּ-לִי לְעָם. לג וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד, אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ
אֶת-אָחִיו לֵאמֹר, דְּעוּ, אֶת-יְהוָה: כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי
לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם, נְאֻם-יְהוָה--כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם,
וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר-עוֹד.
ה' רשם את התורה על ליבם של האנשים.
המסורת היהודית הוסיפה עוד חג לספירת
העומר, ל"ג בעומר. ההסבר הפופולארי למקורו של חג זה קשור לשני אנשים הנחשבים גדולים
בהיסטוריה היהודית. שניהם חיו בישראל תחת כיבוש רומי כבד, מעט לפני הרס בית המקדש
השני, בשנת 135 לספירה. הראשון, רבי עקיבא, מלומד יהודי שחי במאה השני לספירה;
השני, שמעון בר כוזיבא, שהתגנדר בתואר של מנהיג ועמד ראש קבוצת מורדים קטנה שהציקה
לכוחות הכיבוש הרומאים. רבי עקיבא התרשם עמוקות מבר כוזיבא. האגדה מספרת שהוא היה
חזק מספיק לעקור עץ בידיו בלבד בעודו רוכב על סוס. בר כוזיבא זכה גם בנצחונות
מרשימים על הרומאים. בגלל כוחו ונצחונותיו שינה רבי עקיבא את שמו מבר כוזיבא – בן
רמאי, לבר כוכבא – בן כוכב מאיר. רבי עקיבא עשה שינוי זה משום שהוא באמת האמין שבר
כוזיבא הוא משיח ישראל. רבי עקיבא לקח את שמו החדש של בר כוזיבא מהכתוב המשיחי:
במדבר כ"ד 17:
יז אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה, אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב; דָּרַךְ כּוֹכָב
מִיַּעֲקֹב, וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל, וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב, וְקַרְקַר
כָּל-בְּנֵי-שֵׁת
בסופו של דבר הביס הצבא הרומאי את בר
כוזיבא ויחד איתו הם הרגו את רבי עקיבא וכל תלמידיו. כאלף יהודים אדוקים מתו כשהם
מגינים על משיח שקר. מיותר לציין שלאור מקורו של החג אין זה מן הראוי שמאמינים
משיחיים יחגגוהו.
בני עמנו בתקוותם המתמדת לבוא הגואל
הזדרזו להכריז על אנשים שונים כעל המשיח. שמעון בר כוזיבא במאה השניה, שבתאי צבי
במאה ה-17 ולאחרונה הרבי מלובביץ' – רבי מנחם מנדל שניאורסון. אולם כל האנשים האלה
לא הצליחו להתגשם כמשיח האמיתי. לממסד הדתי היה צורך להצדיק את בחירתם של "משיחים"
אלה, אחרת אותם מנהיגים בולטים שבחרו בהם היו נחשבים נביאי שקר. לכן, עד כה, בחירתם
המוטעית מוצדקת בכך שבכל דור יש משיח. הסבר זה הוא ללא ספק חסר תוקף!
בכל התקופות חיכו בני עמנו למשיח
האמיתי, כמתואר בתנ"ך. הכתובים מספרים לנו שהוא יביא את השלום של תקופת המשיח, ישיב
על כנו את כס דוד המלך ויחזיר לישראל את תהילת העבר. זהו המשיח שעמנו מחכים לו, לא
התרוץ העלוב של "משיח בכל דור".
|