CONGREGATION MELECH YISRAEL OF TORONTO
|
|
D'var Torah / דבר תורה |
|
CONGREGATION MELECH YISRAEL OF TORONTO
|
||
|
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
שמות כ"א:2-6 – ב כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת -- יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם. ג אִם-בְּגַפּוֹ יָבֹא, בְּגַפּוֹ יֵצֵא; אִם-בַּעַל אִשָּׁה הוּא, וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. ד אִם-אֲדֹנָיו יִתֶּן-לוֹ אִשָּׁה, וְיָלְדָה-לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת -- הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ, תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ, וְהוּא, יֵצֵא בְגַפּוֹ. ה וְאִם-אָמֹר יֹאמַר, הָעֶבֶד, אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי, אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי; לֹא אֵצֵא, חָפְשִׁי. ו וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו, אֶל-הָאֱלֹהִים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת, אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה; וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם. אם אתה כמוני אתה בטח מתפלא מדוע השם הרשה שאדם יקנה אדם אחר. כמוני, אני בטוח שאתה גם תוהה מדוע עבד אשר החליט להישאר עם אדוניו אחרי שש שנות שירות, היה צריך להיות מוגש אל הדלת או המזוזה על מנת שאוזנו תנוקב במרצע. סוגים מסוימים של עבדות בתקופות התנכיות לא היו עבדות כפי שאנו מכירים כיום. התנ"ך אינו מתיר לאדם לפשוט את הרגל. הכתובים מלמדים אותנו שאם אנחנו נודרים נדר, עלינו לקיימו. הלוואת כסף או קנייה בהקפה תמיד היו מלווים בשבועה להשיב את החוב. הפרת נדר הינה דבר מאד רציני בעיני הא-ל. במדבר ל':3 – אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַיהוה, אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ -- לֹא יַחֵל, דְּבָרוֹ: כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה. בתקופות התנ"ך אנשים לוו כסף בדיוק כפי שקורה כיום. החקלאים, אני בטוח, לוו על חשבון היבולים העתידיים, ובתקופות בצורת הם ככל הנראה משכנו את אדמותיהם או ציודם החקלאי כגון שוורים, מחרשות וכדומה. אם קרה משהו והם לא היו יכולים להחזיר את אותם החובות, לא היה באפשרותם להכריז על פשיטת רגל ולפיכך לא היתה דרך לבטל את חובותיהם. פשיטת רגל היא המצאה מודרנית בת כ- 400 שנה. אף על פי כן, על פי דבר הא-ל לא ניתן למחוק חוב – חובה לשלמו. מה קרה אם כן כאשר מישהו לא יכול היה לשלם את חובו? השם דאג לפתרון במצב כזה. בעל החוב היה צריך לעבוד בשביל המלווה ללא שכר ובכך לשלם את חובו. אולם הקב"ה המכיר את רוע לב האדם קצב את זמן עבודתו של העבד – שש שנים בלבד היה הזמן המירבי שהנושה יכול היה לקבל מבעל החוב. בנוסף לכך היה עליו לספק לו לינה וכלכלה, וכן להתייחס אליו בצורה הוגנת כפי שמוסבר בתורה. בתום שש השנים היה עליו לשלחו לחופשי עם מספיק רכוש על מנת לעזור לו להתחיל את חייו מחדש כאיש נקי מחובות. מאחר ולא היתה קיימת האפשרות של ביטול החוב, אלא רק דרך חסדיו של המלווה, הכתובים מזהירים את הנושים ככתוב: משלי כ"ב:7 – עָשִׁיר, בְּרָשִׁים יִמְשׁוֹל; וְעֶבֶד לֹוֶה, לְאִישׁ מַלְוֶה. מפסוק זה ניתן לשער שהתנ"ך אינו מעודד הלוואה. בפרשת השבוע קיים עוד עניין בנוגע לעבדים. אם האדם אשר מכר את עצמו לעבדות, על מנת לשלם את חובותיו, החליט שהוא מעוניין להישאר אצל אדוניו, מכל סיבה שהיא, הוא יכול היה לעשות זאת לאחר שנוקבה אוזנו על מזוזת הדלת. פעולה זו חייבה את העבד ליחסי עבד-אדון למשך כל חייו. אולם עלינו לשאול את עצמנו, מדוע ניקוב האוזן על דלת הבית? שמות י"ב:22-23 – כבוּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב, וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר-בַּסַּף, וְהִגַּעְתֶּם אֶל-הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, מִן-הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף; וְאַתֶּם, לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח-בֵּיתוֹ -- עַד-בֹּקֶר. כג וְעָבַר יהוה, לִנְגֹּף אֶת-מִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת-הַדָּם עַל-הַמַּשְׁקוֹף, וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת; וּפָסַח יהוה, עַל-הַפֶּתַח, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית, לָבֹא אֶל-בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף. בני ישראל היו בעבדות אמיתית במצרים. ממה שאנו קוראים למעלה הם קיבלו את הגאולה על ידי משיחת דמו של שה על המשקוף והמזוזות של דלתות בתיהם. השם מעולם לא רצה שעמו יהיו עבדים של אף אחד מלבד שלו ולכן מישהו אשר בחר להיות עבד לאדם אחר היה, כאות קלון, מוקרב אל המזוזה של בית אדוניו ואוזנו היתה מנוקבת כסמל לכך שהוא או היא פעלו מחוץ לרצון השם. הבושה מקורה בכך שהמזוזה, עליה מנוקבת האוזן, מסמלת את המזוזות במצרים עליהן נמשח דם השה למען שחרור האדם או האישה מעבדות. ברוך השם רבי יעקב פרבר |
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
Site Design Copyright © 1999- Congregation
Melech Yisrael All rights
Reserved |
